העליון קבע כי יש לשחרר את העורר לקהילה הטיפולית "אילנות"

1.             לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' קאפח) מיום 16.12.2012 בתיק מ"ת 31268-10-12, בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

רקע והליכי המעצר עד כה

2.             נגד העורר הוגש כתב אישום המחזיק ארבעה אישומים. על פי המתואר בכתב האישום, בין השנים 2012-2002 ביצע העורר באשתו (להלן: המתלוננת) מעשי סדום רבים, בניגוד לרצונה, ותקף אותה בהזדמנויות רבות. כתוצאה ממעשיו, סבלה המתלוננת מחבלות בחלקי גוף שונים. באישום הראשון מתואר אירוע מיום 11.10.2012 הכולל כפייה אלימה של מין אוראלי על המתלוננת, תוך תקיפתה והשפלתה, הכל כשהעורר בגילופין. באישום זה יוחסו לעורר עבירות של מעשה סדום, תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים. באישום השני מתואר אירוע שהתרחש ביום 26.9.2012, גם הפעם כשהעורר בגילופין, במהלכו כפה העורר על המתלוננת ביצוע מין אוראלי ותקף אותה. האישומים השלישי והרביעי מייחסים לעורר ריבוי עבירות של מעשי סדום, לסוגיהם, שבוצעו במתלוננת לאורך מספר שנים, לרבות תקיפת המתלוננת.

3.             בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בדיון שהתקיים ביום 29.10.2012, הסכים העורר לקיומן של ראיות לכאורה, אם כי הסתייג מעוצמתן של הראיות בנוגע לאישומים השלישי והרביעי שבכתב האישום, שאינם מתייחסים לאירועים ספציפיים. לעניין זה נטען, בין היתר, כי בחלק מהמקרים יחסי המין התקיימו בהסכמה. בית המשפט המחוזי הורה על עריכת תסקיר מעצר.

4.             שירות המבחן נפגש עם העורר ועם אשתו והתרשם כי שני בני הזוג נוטים למקד את התנהגותו הבעייתית של העורר בהתמכרותו לאלכוהול, וכך לטשטש את דפוס הפעולה הכוחני והאלים של העורר, שאינו כרוך אך בהתמכרות לאלכוהול ומהווה מוקד סיכון בפני עצמו, המועצם כתוצאה משתיית האלכוהול. אף על פי כן, נוכח גילויי מוטיבציה מצידו של העורר לטפל בהתמכרות ממנה הוא סובל, המליץ שירות המבחן על שילובו במסגרת גמילה סגורה בקהילה הטיפולית "אילנות". בדיון שהתקיים ביום 23.11.2012, לאחר קבלת התסקיר, טען בא-כוחה של המשיבה כי להערכת הגורמים המטפלים במתלוננת במסגרת טיפולית בה היא מצויה, היא תימצא בסכנה של ממש אם ישוחרר העורר לחלופת מעצר. נוכח דברים אלה, הורה בית המשפט על עריכת תסקיר משלים בנקודה זו.

5.             התסקיר המשלים בחן את יחסה של המתלוננת כלפי העורר. צוין, כי התרשמות הגורמים המטפלים במתלוננת היא, כי יחסה כלפי העורר הוא אמביוולנטי. עם זאת צוין, כי בשיחה שקיים שירות המבחן עם המתלוננת עובר להכנת התסקיר הקודם, הביעה זו את רצונה כי היחסים בינה לבין העורר ישוקמו. מכל מקום, ונוכח הסברה כי בעיית האלכוהול של העורר מגבירה את התנהגותו האלימה, חזר שירות המבחן והמליץ לשלב את העורר במסגרת גמילה סגורה, ולפיכך על יציאתו לראיון בקהילה הטיפולית "אילנות". בהחלטתו מיום 25.11.2012, אימץ בית משפט קמא את המלצת שירות המבחן ואישר לעורר לצאת לראיון.

6.             לאחר שהעורר התראיין בפני ועדת הקבלה של הקהילה הטיפולית, הוחלט על קבלתו למסגרת זו. אף על פי כן, בדיון שהתקיים ביום 4.12.2012 הוסיפה באת-כוחה של המשיבה לטעון, כי למתלוננת נשקפת סכנה ממשית וכי המשיבה מתנגדת לשחרורו של העורר לחלופת מעצר זו ובכלל. נוכח דברים אלה, הורה בית משפט קמא על בירור נוסף של טענת המשיבה באשר להשלכות שחרור העורר לקהילה הטיפולית על המתלוננת.

7.             בתסקיר המשלים, שנערך לאחר שיחה טלפונית עם אשת העורר, צוין כי המתלוננת אינה חוששת שהעורר יפגע בה וכי היא מעוניינת לשקם את יחסיהם. נוכח כך, ונוכח הסברה כי טיפול בבעיית ההתמכרות של העורר הוא הכרחי לצורך התמודדות עם בעיית האלימות שלו, המליץ שירות המבחן על שחרורו של העורר לחלופת מעצר במסגרת התוכנית השיקומית של קהילת "אילנות". ואולם, בדיון שהתקיים ביום 16.12.2012, חזרה באת-כוח המשיבה על עמדתה לפיה אין מקום לשחרורו של העורר לחלופת מעצר.

           בהחלטתו, קבע בית משפט קמא כי הגם שאין חולק על הצורך בשיקום העורר ובשיקום הזוגיות בינו לבין אשתו, אין מקום - בשלב הזה, כאשר העורר צפוי לעונש מאסר ארוך טווח - להורות על שחרורו למסגרת טיפולית. שחרור כאמור, כך נכתב, עלול ליצור ציפיות שאינן במקומן אצל העורר, ולחשוף את אשת העורר "למסע של הטרדות והפחדות", אשר עלול אף להשפיע על מהלכי המשפט. אשר על כן, הורה בית משפט קמא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. מכאן הערר שלפני.

נימוקי הערר והדיון בו

8.             לטענת העורר, טעה בית משפט קמא משדחה את המלצת שירות המבחן וביכר על פניה את מעצרו של העורר בין כותלי בית המעצר. נטען, כי עריכת ארבעת התסקירים בעניינו של העורר יצרה אצלו ציפייה והסתמכות, באופן שיש בו כדי להשפיע על ההחלטה הסופית בבקשת מעצרו של העורר. עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא מששקל בין שיקוליו את חומרת המעשים המיוחסים לעורר ואת חומרתו של העונש הצפוי לו במסגרת ההליך העיקרי, בניגוד לעקרונות שהותוו בפסיקתו של בית משפט זה. לעניין זה נטען, כי הדברים אמורים ביתר שאת שעה שלעורר אין עבר פלילי ושעה שחומרת המעשים המיוחסים לו מוטלת בספק נוכח הסתייגותו באשר להיקף הראיות לכאורה לעניין האישומים השלישי והרביעי שבכתב האישום. נוסף על אלה, נטען כי המתלוננת חפצה בשיקומו של העורר, כי פוטנציאל השיקום של העורר הוא גבוה ויש בהליך הגמילה המוצע כדי לתת מענה הולם למסוכנות הנשקפת ממנו, וכי לא קיים חשש אמיתי שאשת העורר תהיה חשופה להטרדות מצידו.

9.        בדיון בערר הציג בא-כוחו של העורר - עו"ד בן-נתן - פסיקה שיש בה כדי לתמוך בטענותיו והוסיף כי המסוכנות הנשקפת מהעורר היא נקודתית ומכוונת כלפי המתלוננת בלבד. נאמר כי יש בנתון זה כדי לחזק את המסקנה שלפיה שחרורו לחלופת המעצר בקהילה הטיפולית הסגורה יפיג באורח סביר את החשש שהמתלוננת תיפגע ממנו. לטענת הסנגור, הטיפול בנושא ההתמכרות הוא תנאי מוקדם להתמודדות עם בעיית האלימות אותה תיאר שירות המבחן, ואם יעלה יפה, יצאו כל המעורבים, לרבות החברה בכללותה, נשכרים מכך. הודגש כי עברו של העורר נקי וכי גם אם בשלב זה אין זה ברור כיצד יתנהלו העניינים לאחר סיום המהלך בקהילה הטיפולית הסגורה, אין בכך כדי לשלול את המהלך עתה. הסנגור הציג מכתבים של בני המשפחה, לרבות המתלוננת, המביעים רצון שהעורר יטופל מחוץ לבית המעצר.

10.      בא-כוח המשיבה - עו"ד יריב רגב - עמד על כך ש"דרך המלך" בנוגע לשיקומו של נאשם היא שזה יתבצע רק לאחר סיום ההליך הפלילי. עוד נטען, כי בטיפול המוצע אין מענה לבעיית האלימות ממנה סובל העורר ובכך אין הוא מהווה מענה הולם למסוכנותו. המשיבה מפנה את תשומת הלב לאותם דיווחים אודות חששה של המתלוננת, כפי שאלה הגיעו מהגורמים המטפלים בה, ולעובדה שמדובר בשורה ארוכה של עבירות חמורות ביותר שבוצעו לאורך שנים. עניין אחרון זה מקהה את עוקצו של עברו הנקי של העורר.

דיון והכרעה

11.      לאחר עיון ושיקול, מסקנתי היא כי דין הערר להתקבל ויש לשחרר את העורר לקהילה הטיפולית "אילנות".

           מסקנה זו נובעת, לטעמי, ממכלול נתונים שחברו יחד בנסיבות המקרה דנא ושיש בהם להטות את הכף לעבר השחרור בתנאים. כל זאת לרקע מצוות המחוקק שלא לעצור נאשם כאשר ניתן להשיג את מטרות המעצר (ובמקרה דנא - הפגת מסוכנותו של העורר) בדרך שפגיעתה בו פחותה. שחרור העורר לקהילה הטיפולית אינו בגדר חלופת מעצר שמטרתה מתמצית בהפגת חשש המסוכנות, שכן יש במהלך זה גם פוטנציאל לתרום לשיקום המערכת המשפחתית של העורר, לשיקום העורר עצמו ולעקירת שורש הבעיה שהביאה את העורר לבצע (לכאורה) את המעשים הקשים עד מאד שמיוחסים לו בכתב האישום.

           לכך מתווספים הנתונים היחודיים למקרה הנדון: המהלכים בהם נקט בית משפט קמא בכל הנוגע לבחינת האפשרות לשילוב העורר בקהילה הטיפולית יצרו דינמיקה שיש לה משקל מסוים. עמד על כך השופט (כתוארו אז) א' גרוניס בבש"פ 6990/08 גיטנס נ' מדינת ישראל (13.8.2008): "נוצרה דינמיקה מסוימת בכיוון של חלופה מיוחדת למעצר. מטבע הדברים שנוצרו ציפיות מסוימות אצל העורר. שירות המבחן נדרש לעניינו של העורר שוב ושוב והשקיע משאבים במציאתה של חלופה". בענייננו הוטרד בית משפט קמא, ובצדק, מההשלכות האפשריות שיכולות להיות לשחרור העורר לחלופת מעצר על המתלוננת. הוא ביקש שוב ושוב כי עניין זה ייבדק. בסופו של דבר, לא ראה שירות המבחן לנכון לשנות את המלצתו. השירות התרשם שהמתלוננת אינה חוששת שהעורר יפגע בה (תסקיר מיום 10.12.2012). יש לזכור, בהקשר זה,  כי העורר משוחרר לחלופה הדוקה יחסית, של קהילה טיפולית סגורה, וגם מהיבט זה מופג באופן סביר החשש מפגיעה חוזרת במתלוננת. יש משקל מיוחד לעמדת שירות המבחן כשמדובר בעבירות מהסוג הנדון, שנעשו בתוך המערכת המשפחתית, שכן עמדה זו משקללת את נקודות המבט של כל המעורבים (לעניין משקל המלצות שירות המבחן ראו: בש"פ 7831/12 פלוני נ' מדינת ישראל (23.12.2012), פיסקה 15 להחלטה). אכן, לא תמיד יש ליתן משקל לעמדת קורבן העבירה כשמדובר בבת זוג או בן משפחה קרוב, המצוי בקונפליקט פנימי קשה (בש"פ 3821/11 מימוני נ' מדינת ישראל (20.6.2011), פיסקה 13 להחלטה), אך חזקה על שירות המבחן שכאשר גיבש את עמדתו הביא בחשבון עניין זה. עוד יצוין שאכן נראה, כטענת הסנגור, שמסוכנות העורר מכוונת בעיקרה כלפי המתלוננת ולא כלפי כולי עלמא.

           אינני סבור שהיה מקום לייחס משקל, בהקשר של בחינת החלופה, לעונש המאסר הממושך לו צפוי העורר היה ויורשע (בש"פ 2006/10 מדינת ישראל נ' פלוני (15.3.2010), פיסקה ח' להחלטה). גם אם כך יהא בסופו של דבר, ואיני מביע כל עמדה ביחס לעניין עתידי זה, בשיקולי הענישה ניתן יהיה לקחת בחשבון את הליך הגמילה מההתמכרות, בין לחיוב ובין לשלילה, על-פי תוצאתו. לעורר יש עתה תמריץ מובהק לעמוד בהצלחה בתהליך קשה זה, ונראה כי גם המתלוננת וגם החברה בכללותה יכולים להפיק תועלת מניצול קיומו של התמריץ האמור. נראה כי הנימוק העיקרי עליו נסמכת החלטת בית משפט קמא הוא העונש הצפוי לעורר היה ויורשע. נימוק זה אינו מתיישב עם חובת בית המשפט לבחון בכל מקרה, גם כאשר מדובר בעבירות חמורות ביותר, את האפשרות לשחרר את הנאשם ממעצר. אם לשיקול האמור היה משקל, נמצאנו שוללים את האפשרות לשחרר נאשמים שהואשמו בעבירות שההרשעה בהן גוררת ככלל מאסר ממושך, ולא כך מורה אותנו המחוקק, במיוחד לאחר ששיקול המעצר שעניינו חומרת העבירה כשלעצמה אינו עומד עוד בתוקף. על משמעות ביטולה של עילת המעצר שעניינה חומרת העבירה ראו: בש"פ 5353/07 כהן נ' מדינת ישראל (29.6.2007), פיסקה ו(4) להחלטה; על מטרתו המניעתית של המעצר, במובחן מהיותו "מקדמה על חשבון העונש", ראו, למשל, בש"פ 1464/06 מדינת ישראל נ' נאשף (21.2.2006).

12.      העולה מהאמור הוא שהערר מתקבל. אני מורה על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בקהילה הטיפולית "אילנות". כל יתר תנאי השחרור, לרבות הערבויות הכספיות ולוחות הזמנים, ייקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי, אשר יקיים לשם כך דיון במועד קרוב.